תקשורת ללא מילים

בעבר טיפלתי בקשישים חולי שטיון, שאינם יודעים היכן הם ומי האנשים שאיתם, אינם זוכרים מה קרה לפני דקה, וחלקם אינם יכולים לדבר כלל.

הרגשתי שהיכולת המילולית, גם בדיבור וגם בחשיבה, היא רק עוד כלי. כמו ידים ורגליים, כמו עוד סוג של שריר או יכולת תפקודית כלשהי. אבל אין לזה נגיעה לגרעין האנושיות עצמו, העולם הפנימי האנושי ברובד הבסיסי, נפש, לב, או מה שלא נקרא לזה.

החשיבות האמיתית בדיבור היא החוויה של קשר. שמישהו רוצה לדעת מה אתה חושב ומרגיש, ויכול לדעת את זה. להשתתף. בלי זה הבדידות קשה מנשוא.

ראיתי בקשישים האלה אנשים עם עולם פנימי ונפש כמו כל אדם בריא. הקשבתי עם לב פתוח, באריכות, במאמץ להיפתח ולהרגיש, למבט שלהם, למילמול חסר הפשר, אחזתי ביד והרגשתי את מגעה. ומזה יכולתי לחוש קצת באנושיות שלהם כפי שהיא באותו רגע, בהמייה שלה, בתנועה הנפשית, ברגש. גם אם הוא לא מולבש במילים והוא רגעי, כי אין להם זכרון. עדיין יש בו תוכן רב, מהות אנושית של המיית חיים ורגש.

וגרמתי להם להבין דרך מגע היד והמבט שאני רוצה לראות מה יש בתוכם ואני רואה ומשתתף ומרגיש. זו החוויה של דיבור שיכולה להיות גם אם אין דיבור מילולי.

זה לפעמים גרם למה שהרופאים כינו "ניסים רפואיים". פתאום הסכימו לאכול, היה אחד שהתחיל לדבר אחרי שכמה שנים לא דיבר, ועוד. לא זה החשוב. החשוב הוא שגם מי שלא הראה שום שינוי במצבו זכה לרגע של מגע אנושי. קרן אור רגעית בחושך הנורא של הבדידות המוחלטת.

הסיבה שרוב המטפלים לא מנהלים תקשורת כזו עם הקשישים, היא בגלל שקשה מאוד לאדם לתאר לעצמו מציאות של עולם פנימי אנושי, אם הוא שונה מאוד משל עצמו.

המשעבדים של העבדים הכושי, יכלו להתנהג אליהם כמו אל חיות, כי לא יכלו להרגיש שיש להם עולם אנושי פנימי כמו שלהם, ולכן לא היו הזדהות וחמלה. וזה רק בגלל שהעולם של הכושים היה מאוד שונה משל הלבנים.

עולם פנימי של קשיש דמנטי שאין לו זכרון ויכולת דיבור וגם במחשבה הפנימית שלו אין מילים וזכרון, שונה מאוד מעולם פנימי של אדם בריא. לכן קשה להזדהות, לראות, להרגיש, מה קורה שם. לכן בעצם מתייחסים כאילו אין שם בן אדם בכלל. רק מטפלים בצרכים הגופניים ותו לא. הבדידות שנגרמת לקשישים כל כך נוראה שבהרבה מקרים היא עצמה סיבת מותם.

.

נניח שאדם בגיל 40 כולם ידברו איתו כאילו הוא בן 20. לא יתייחסו לבשלות שבו, לחכמה ונסיון החיים, כל זה יהיה שקוף לגמרי לכל בני האדם. הוא יחוש בדידות נוראה.

תינוקות כבר מגיל רך מאוד, מההתחלה, יש בהם יותר ממה שהאנשים מסביב מתייחסים אליו.

תינוק יכול להיות עטוף באהבה חמה, בטיפול הכי דואג וחם ומגיב ומיטיב ועונה לצרכים. ועדיין הוא יהיה בודד מאוד. כי המבוגרים לא מבינים שהעובדה שאינו יכול לדבר אינה אומרת שאין לו עולם פנימי אנושי עמוק ועשיר. זה עולם שונה מאוד מהעולם של מבוגר, ולכן רוב המבוגרים אינם רואים שיש שם עולם אנושי עשיר ומלא.

אם אדם מצליח לצאת מהצמצום של היכולת להזדהות רק עם מה שדומה לו, ויודע שגם בתינוק הכי רך יש אדם שלם ומלא, רק חסר את כלי המילים כמו שאינו יכול ללכת (והרי שום אדם לא יחשוב שנכה על כסא גלגלים אין בו אנושיות מלאה), אז הוא יכול מכח המבט והמגע והמלמול והתנועות להרגיש מה התינוק חווה. ולגרום לו להרגיש שאני מתעניין ומקשיב ורואה ומתקשר, משוחח. וזה גורם לו לחווייה של ניהול שיחה, למרות שאין כאן אמירת מילים. זה משפיע הרבה מאוד על התינוקות בגיל שלפני תחילת הדיבור. ולדעתי גורם להשפעה ארוכת טווח גם לעתיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s